top of page

דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה מה זה ואיך מתמודדים איתן תחושת ניתוק מהעצמי ומהסביבה

תמונת הסופר/ת: CBT ברק סבר מומחה בכיר
CBT ברק סבר מומחה בכיר
לפני שעה (1)
זמן קריאה 6 דקות

יש רגעים שבהם העולם מרגיש פתאום “לא אמיתי”. כאילו הכול קורה דרך זכוכית. אנשים מדברים, הרחוב ממשיך לזוז, הגוף נמצא שם, אבל משהו בחוויה מרגיש רחוק, עמום, מוזר. לפעמים זה מגיע עם מחשבה מלחיצה במיוחד: “מה קורה לי? אני משתגע?”


אז קודם כל, לנשום. התחושות האלה יכולות להיות מאוד מפחידות, אבל הן מוכרות. בשפה המקצועית קוראים להן דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה. הן יכולות להופיע בזמן התקף חרדה, בתקופות של מתח גבוה, אחרי טראומה, עם עייפות קיצונית, ולעיתים גם בעקבות שימוש בקנאביס או חומרים אחרים.


המאמר הזה, מאת ברק סבר מומחה בכיר בטיפול בחרדות ופחדים ומצבי ניתוק, יעשה סדר בגובה העיניים: מה ההבדל בין שתי התופעות, למה הן קורות, מה אפשר לעשות בזמן אמת, ומתי כדאי לפנות לטיפול.


המידע כאן הוא כללי ואינו מחליף אבחון או טיפול אישי אצל איש מקצוע.


מבט בגובה העיניים על אדם שיושב בחוף שקט ומביט אל האופק
כשיש תחושת ניתוק, הגוף כאן אבל החוויה מרגישה רחוקה.

מה זה דה-ראליזציה ומה זה דה-פרסונליזציה


למרות שהמילים נשמעות דומות, הן מתארות שתי חוויות קצת שונות.


דה-ראליזציה היא תחושה שהעולם סביבך לא לגמרי אמיתי. אנשים, קולות, צבעים, מרחבים או חפצים יכולים להרגיש מוזרים, רחוקים או “כמו בסרט”. יש מי שמתארים את זה כמו חלום, כמו מסך דק בינם לבין המציאות, או כמו תחושה שהמוח לא מצליח להתחבר למה שקורה מסביב.


דה-פרסונליזציה היא תחושה של ניתוק מהעצמי. כאילו הגוף או המחשבות לא לגמרי “שלי”. לפעמים יש תחושה של צפייה בעצמך מבחוץ, כאילו משהו בי פועל אוטומטית. אפשר לדבר, לנהוג, לעבוד, להגיב לאנשים, ובמקביל להרגיש מרוחקים מהחוויה הפנימית.


בפועל, הרבה אנשים חווים את שתיהן יחד. למשל:


  • “אני מרגיש כאילו אני בתוך חלום.”

  • “הקול שלי נשמע לי מוזר.”

  • “אני מסתכל על הידיים שלי והן מרגישות לא שייכות.”

  • “הכול נראה שטוח, רחוק או לא אמיתי.”

  • “אני יודע שאני כאן, אבל זה לא מרגיש ככה.”

  • “אני מפחד שאאבד שליטה או שאשתגע.”


הנקודה החשובה היא זו: ברוב המקרים, התחושה מפחידה יותר ממה שהיא מסוכנת. האדם בדרך כלל יודע שהתחושה מוזרה, וזה דווקא סימן חשוב. זה שונה ממצב שבו מאבדים קשר עם המציאות ולא מבינים שמשהו חריג קורה.


למה זה קורה דווקא בתקופות של חרדה ולחץ


המוח והגוף בנויים להגן עלינו. כשמערכת העצבים מזהה איום, היא מפעילה מצב חירום: דופק עולה, נשימה משתנה, שרירים נדרכים, קשב מצטמצם. זה מנגנון הישרדותי.


אבל לפעמים המערכת הזאת נדלקת גם כשאין סכנה ממשית. זה יכול לקרות בזמן עומס רגשי, לחץ מתמשך, התקף חרדה, חוסר שינה, טראומה ישנה שהתעוררה, או מצב שבו הגוף מותש.


במצבים כאלה, תחושת הניתוק יכולה להיות סוג של “מפסק הגנה”. כשהעומס גדול מדי, המוח מרחיק את החוויה כדי להוריד עוצמה. זה לא נעים, אבל יש בזה היגיון. המערכת מנסה לגרום לך להרגיש פחות מוצף.


אפשר לדמיין את זה כמו טלפון שמתחמם. כשהוא עמוס מדי, הוא מוריד ביצועים כדי לא לקרוס. גם הגוף לפעמים מוריד את החיבור הרגשי והחושי כדי להתמודד עם הצפה.


הבעיה מתחילה כשהאדם נבהל מהניתוק עצמו. ואז נוצר מעגל:


  1. מופיעה תחושת ניתוק.

  2. עולה פחד: “משהו לא בסדר איתי.”

  3. הגוף נכנס לעוד יותר חרדה.

  4. תחושת הניתוק מתחזקת.

  5. האדם מתחיל לבדוק כל הזמן אם זה עבר.

  6. הבדיקה משאירה את המוח ממוקד בתחושה.


ככה דהראליזציה, דהפרסונליזציה, טיפול בחרדות, התקף חרדה, תחושה של ניתוק ותחושה של חלום יכולים להפוך לחלק מאותו מעגל חרדתי. לא בגלל שהאדם חלש, אלא בגלל שמערכת העצבים נתקעה על מצב דריכות.


איך יודעים שזה באמת דה-ראליזציה או דה-פרסונליזציה


לא כדאי לאבחן את עצמך רק מקריאה באינטרנט, אבל כן יש כמה מאפיינים שחוזרים אצל הרבה אנשים.


בדרך כלל החוויה כוללת שילוב של כמה דברים:


  • תחושת זרות כלפי הסביבה או הגוף

  • פחד גדול מהתחושה עצמה

  • מחשבות חוזרות כמו “מה אם זה לא יעבור”

  • רצון לבדוק שוב ושוב אם המציאות מרגישה רגילה

  • קושי להתרכז בגלל המעקב אחרי התחושה

  • החמרה בזמן עייפות, סטרס, קפאין, עומס או חוסר שינה

  • הקלה מסוימת כשעסוקים במשהו אחר


חשוב גם לשים לב למה לא קורה. במקרים רבים של ניתוק חרדתי, האדם לא באמת מאמין שהעולם מזויף. הוא מרגיש ככה, אבל יודע שמשהו בתחושה השתבש. המשפט “אני יודע שזה לא הגיוני, אבל זה מרגיש ככה” נפוץ מאוד.


כדאי לפנות לבדיקה מקצועית אם זו חוויה חדשה, חזקה, מתמשכת, או אם היא מופיעה לצד תסמינים נוספים כמו בלבול חריף, שימוש בחומרים, חוסר שינה קיצוני, מחשבות אובדניות, תחושה של אובדן שליטה ממשי או קולות ומראות שאחרים לא חווים. במצב של סכנה מיידית לעצמך או לאחרים, צריך לפנות לעזרה דחופה.


מה לעשות בזמן אמת כשהתחושה מגיעה


כשניתוק מופיע, האינסטינקט הוא להילחם בו. לבדוק אותו, לנתח אותו, לשאול “עבר?”, “עכשיו זה יותר חזק?”, “למה אני מרגיש ככה?”. זה מובן לגמרי, אבל לרוב זה מחזק את הלופ.


המטרה בזמן אמת היא לא לגרש את התחושה בכוח. המטרה היא לשדר למערכת העצבים: “אין כאן סכנה. אפשר לחזור לאט לאט.”


להפסיק לבדוק אם זה עבר


זה נשמע פשוט, אבל זה אחד הדברים הכי משמעותיים. בדיקה חוזרת היא כמו לגרד פצע. היא מרגיעה לשנייה ואז מחזקת את הרגישות.


במקום לשאול “האם אני מרגיש אמיתי עכשיו?”, עדיף להגיד לעצמך:


“זאת תחושת ניתוק. היא לא נעימה, אבל היא מוכרת. אני לא חייב לפתור אותה עכשיו.”

המשפט הזה לא קסם. הוא גם לא תמיד מרגיע מיד. אבל הוא משנה כיוון: מפחד ומעקב, לקבלה פעילה.


לחזור לגוף דרך החושים


ניתוק מושך את תשומת הלב פנימה. לכן כדאי להחזיר אותה החוצה, אבל בצורה עדינה. לא בכוח.


אפשר לנסות תרגיל פשוט:


  • לזהות חמישה דברים שרואים

  • לשים לב לארבעה דברים שמרגישים בגוף

  • להקשיב לשלושה צלילים

  • לזהות שני ריחות

  • לקחת לגימה אחת של מים ולהרגיש את הטעם


המטרה היא לא “להוכיח שהעולם אמיתי”. המטרה היא לתת למוח עוגנים קטנים.


לנשום בלי להפוך את הנשימה לפרויקט


בזמן חרדה אנשים רבים מתחילים לנשום מהר או שטוח. זה יכול להגביר סחרחורת, תחושת ריחוף וניתוק.


אפשר לנסות נשימה רגועה:


  • שאיפה דרך האף במשך 3 או 4 שניות

  • נשיפה ארוכה יותר במשך 5 או 6 שניות

  • חזרה על זה במשך דקה או שתיים


אם התמקדות בנשימה מלחיצה אותך, לא חייבים. אפשר ללכת לאט, לשטוף פנים, להחזיק כוס חמה, או להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה.


לעשות פעולה רגילה וקטנה


הניתוק אומר “תעצור הכול ותבדוק מה קורה”. הרבה פעמים דווקא פעולה רגילה עוזרת למוח להבין שאין סכנה.


דוגמאות:


  • לסדר משהו קטן בבית

  • לצאת להליכה קצרה

  • לשטוף כלים

  • לשלוח הודעה פשוטה למישהו קרוב

  • להכין תה

  • לשמוע מוזיקה מוכרת


לא צריך להרגיש טוב כדי לפעול. לפעמים הפעולה מגיעה קודם, וההקלה מגיעה אחר כך.


תקריב של ידיים שמחזיקות כוס תה חמה ליד חלון פתוח
עוגנים פשוטים בגוף עוזרים להחזיר תחושת יציבות.

מה עוזר להפחית את התופעה לאורך זמן


התמודדות בזמן אמת חשובה, אבל אם הניתוק חוזר שוב ושוב, כדאי לטפל בשורש. לרוב השורש אינו “הניתוק עצמו”, אלא מערכת עצבים דרוכה, חרדה לא מעובדת, טראומה, עומס נפשי או דפוס של פחד מהתחושות הפנימיות.


להבין את המנגנון מוריד פחד


ידע לא מרפא הכול, אבל הוא מוריד את תחושת האיום. כשמבינים שדה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה הן תגובות מוכרות של מערכת העצבים, פחות קל להאמין למחשבה “אני משתגע”.


הרבה אנשים נרגעים רק כשהם שומעים בפעם הראשונה: “כן, זה קורה. כן, זה יכול לעבור. לא, זה לא אומר שאיבדת את עצמך.”


להפחית את המאבק בתחושה


מאבק פנימי נשמע ככה:


  • “אסור לי להרגיש את זה.”

  • “אני חייב שזה ייעלם עכשיו.”

  • “אם זה חוזר, זה סימן רע.”

  • “אני לא אוכל לחיות ככה.”


גישה יעילה יותר נשמעת אחרת:


  • “זה לא נעים, אבל אני מכיר את זה.”

  • “אני יכול להמשיך את היום גם עם התחושה.”

  • “הגוף שלי דרוך, לא מקולקל.”

  • “אני לא חייב לבדוק כל דקה אם זה עבר.”


זה שינוי עדין, אבל חזק. פחות מאבק, פחות דלק לחרדה.


לטפל בחרדה ולא רק בסימפטום


אם תחושת הניתוק מופיעה סביב התקפי חרדה, דאגנות, פחד להשתגע, פחד מאיבוד שליטה או הימנעות ממקומות, חשוב לטפל במעגל החרדה עצמו.


טיפול טוב יכול לכלול:


  • הבנה של הקשר בין חרדה לניתוק

  • עבודה עם מחשבות מפחידות

  • חשיפה הדרגתית למצבים שנמנעים מהם

  • תרגול תגובה רגועה לתחושות גוף

  • חיזוק תחושת ביטחון בגוף

  • עבודה עם זיכרונות או חוויות קשות, אם יש כאלה


כאן נכנס המקום של איש מקצוע שמכיר מצבי ניתוק. מטפל בדה ראליזציה או מטפל בדה פרסונליזציה צריך לדעת לא רק להרגיע, אלא גם לעזור לפרק את המעגל שמחזיק את התופעה. ברק סבר מטפל בתחושות ניתוק מהעצמי ובמצבים שבהם חרדה ופחד גורמים לאדם להרגיש רחוק מעצמו ומהמציאות.


לשמור על הגוף, בלי להפוך את זה למשטר נוקשה


הגוף משפיע מאוד על תחושת הניתוק. חוסר שינה, רעב, עודף קפאין, אלכוהול, קנאביס או עומס מתמשך יכולים להגביר רגישות.


כמה דברים בסיסיים יכולים לעזור:


  • שינה בשעות קבועות ככל האפשר

  • ארוחות מסודרות

  • פחות קפאין אם הוא מגביר חרדה

  • תנועה מתונה, כמו הליכה

  • הפחתה או הימנעות מחומרים שמחריפים ניתוק

  • הפסקות קצרות במהלך יום עמוס


אין צורך לעשות הכול מושלם. מערכת העצבים לא צריכה שלמות. היא צריכה יציבות.


מתי כדאי לפנות לטיפול


אם חווית ניתוק פעם או פעמיים בתקופה לחוצה והיא חלפה, ייתכן שאין צורך בטיפול מיוחד. אבל אם זה חוזר, מטריד, גורם להימנעות, פוגע בעבודה, בלימודים, בזוגיות או בתחושת הביטחון, שווה לפנות לעזרה.


כדאי במיוחד לפנות אם:


  • התחושה נמשכת ימים או שבועות

  • יש פחד קבוע להשתגע או לאבד שליטה

  • התחלת להימנע מנהיגה, מקומות פתוחים, קניונים, מפגשים או יציאה מהבית

  • יש התקפי חרדה חוזרים

  • הניתוק התחיל אחרי אירוע קשה או טראומטי

  • יש שימוש בחומרים שהחמיר את המצב

  • קשה לך להאמין שזה יכול להשתפר


טיפול נכון לא מבטיח שהתחושה תיעלם ביום אחד. אבל הוא כן יכול להחזיר תחושת שליטה, להפחית פחד, וללמד את המוח שלא צריך להפעיל שוב ושוב את מנגנון הניתוק.


אם התחושות האלה מוכרות לך ואתה רוצה להבין מה קורה ואיך אפשר לעבוד עם זה בצורה מסודרת, אפשר לקרוא עוד או לפנות דרך העמוד של ברק סבר בנושא דה-פרסונליזציה ותחושות ניתוק.


לקחת את התחושה ברצינות, בלי לפחד ממנה


דה-ראליזציה ודה-פרסונליזציה יכולות להרגיש מוזרות מאוד. לפעמים הן גורמות לאדם להטיל ספק בעצמו, בגוף שלו, בעולם סביבו. אבל התחושה הזאת לא אומרת שנשברת. היא לרוב סימן שמערכת העצבים עמוסה מדי ומנסה להגן עליך בדרך לא נעימה.


הכיוון הוא לא להילחם בתחושה עד שהיא תיעלם. הכיוון הוא להבין אותה, להוריד ממנה את האימה, לחזור לגוף בצעדים קטנים, ולטפל בחרדה או בעומס שמחזיקים אותה.


גם אם זה מרגיש כאילו “נתקעת ככה”, זה לא חייב להיות הסיפור. עם הבנה נכונה, תרגול מתאים וליווי מקצועי כשצריך, אפשר לחזור להרגיש יותר נוכחות, יותר שקט, ויותר חיבור לחיים עצמם.


 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


קליניקה: 03-9524994

©2018 ברק סבר - מומחה פסיכותרפיה

  • Black Instagram Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black YouTube Icon
bottom of page